סאז – המדריך השלם

מי שנתקל בחייו בסאז, ובטח מי שיצא לו להאזין ולו לשבריר של רגע לצליליו – לא נוטה לשכוח זאת מהר. הסאונד המחוספס והעמוק, הצורה הייחודית והתחושה המתעתעת שלפניך נמצאת תזמורת שלמה ולא כלי בודד – מותירים רושם עז על הזיכרון. וזאת בצדק, משום שסאז הוא כלי לא רגיל, בלשון המעטה. אך לפני שנצלול לעומק ההסברים מדוע כך הדבר, נפתור קודם לכן עניין קטן אך חשוב. איך בכלל קוראים לכלי?

בישראל, השם סאז אמנם ידוע, אך לא לכולם. מנגד, יש לא מעט הקוראים לו בגלמה. יש גם החושבים שסאז זה כלי אחד ובגלמה זה כלי אחר. ויש את השם באלמה – שהוא הנכון והמדויק ביותר, אבל לא נמצא כמעט בשימוש. אז ההסבר הוא כזה: סאז הוא אכן שם קביל ותקף לכלי, ובטורקיה – מולדת הכלי – מכירים ומשתמשים בשם הזה. אך מקור המילה הוא מפרסית, ולא מטורקית, ומשמעותו המקורית היא “כלי נגינה”. עם השנים השתרש השם הזה כמתאר את הכלי סאז בלבד.

בישראל נוהגים גם לקרוא לכלי “בגלמה”. זוהי טעות שמקורה בתרגום קלוקל של המילה הטורקית Bağlama – שבה האות ğ לא נהגית כג’ אלא מאריכה את ההברה שלפניה – באלמה, בדגש על הארכת הא’ שאחר הב’. זה שם שמקורו טורקי עממי (משמעותו – קשירה. בשל מלאכת קשירת הפרטים או המיתרים של הכלי), וכיום הוא הרבה יותר נפוץ בטורקיה מאשר סאז. מאחר ובגלמה זו טעות (אם תגידו לטורקי בגלמה הוא לא יבין מה אתם רוצים, במקרה הטוב), ובאלמה זה מונח שעדיין זר מאוד לאוזן הישראלית – אני נוהג להשתמש במילה סאז. ככה כולם מבינים, הישראלים והטורקים, וכך נעשה גם כאן.

הסאז שאנחנו מכירים כיום צמח, התפתח ומנוגן בטורקיה (או אנטוליה, השם העתיק יותר של הארץ הזו) זוהי מולדתו ושם הוא מוכר בכל בית, מופיע תדיר בתוכניות טלוויזיה, ברדיו ובקולנוע, נוכח בחיי הרחוב, ומככב בקונצרטים של התרבות הגבוהה והיומיומית כאחת. עם זאת, למרות מוצאו הטורקי המובהק, הוא שייך למשפחת כלים רחבה יותר, שמקורה במרכז אסיה, ושם יש לו עשרות סוגים שונים של בני דודים המזכירים אותו בצורתם. עם זאת, ניתן לקבוע וזו לא תהיה שערורייה, שהסאז הוא המפותח, העמוק והמורכב ביותר מביניהם. יתרה מכך, הסאז מגיע במספר לא קטן של גדלים, אורכים וצורות – ולפני שנלך לאיבוד בסבך הטורקי המסקרן הזה – בהמשך הכתבה אסביר לכם את המבנה של הכלי ואת מגוון הכלים שיש במשפחה הזו.

הבחנה חשובה נוספת ביחס לסאז – היא העובדה שהוא כללי עממי ולא כלי קלאסי. הכלים הקלאסים של המוזיקה הטורקית – הקאנון, העוד, הניי והקמנצ’ה – שייכים באופן מסורתי למוזיקה העות’מנית הקלאסית, לחצרות הסולטנים, ליצירות אינסטרומנטליות מורכבות שנכתבו על ידי מלחינים ומוזיקאים משכילים, שכתבו אותן באמצעות תווים. הסאז, לעומת זאת, מגיע מהכפרים ומההרים של אנטוליה, שם ניגנו עליו אשיקים, אוזאנים (משוררים עממיים), ושאר אנשים “פשוטים” ומוזיקאים נודדים, שסיפרו סיפורים, אגדות וזיכרונות באמצעות הסאז.

וכמו שהסאז עצמו הוא כלי מורכב ועמוק – כך גם טורקיה עצמה. המדינה הענקית הזו (גדולה מישראל פי 40 כמעט בשטח ופי 10 באוכלוסייה) מגוונת מכל בחינה – נופים, אוכל, דתות, עמים, השקפות עולם, מוזיקה וגם, איך לא – בז’אנרים השונים של הסאז והמוזיקה שנכתבה איתו. ממוזיקת הזייבק של הים האגאי – שדרבנה את הלוחמים לפני הקרב – דרך ז’אנר הריקודים של אנקרה, מוזיקת הבוזלאק המחוספסת של מרכז אנטוליה ועד לההרמוניות והטכניקות המרהיבות של המזרח ואפילו עד למקצבים המיוחדים של אזרבייג’אן – לסאז יש אינספור סגנונות, ולפיכך גם טכניקות ודרכי הבעה.

וכאמור, אנו עוסקים בכלי מיוחד מאוד. אם עד כה לא הבנתם מדוע הוא כה מיוחד – ניכנס עוד קצת לעומק – לטכניקות הייחודיות של הסאז, לשימוש המיוחד של היד הפורטת, לכיוונים השונים, לאגודל שאי אפשר בלעדיה – ולטריק שתמיד גורם למאזינים לצאת מגדרם בהפתעה ולשאול “תגיד, מי נותן את הקצב? אתה? אתה מתופף על הכלי תוך כדי נגינה”?

הסאז והתרבות

Ben denizde bir gemi
Dalgalar vurur beni
Ben ağaçta bir yaprak
Rüzgâr savurur beni

“אני ספינה בים,
הגלים מכים בי.
אני עלה על עץ,
הרוח מטלטלת אותי”

הבית הנ”ל מתוך השיר Ben Denizde Bir Gemi (אני ספינה בים) של נגן הסאז והיוצר ג’נגיז אוזקן מתמצת היטב את כמה יסודות מרכזיים במוזיקת הטורקולר (- Türküler השם הכללי למוזיקה העממית הטורקית) – הטבע, נפש האדם – והקשר הסימביוזי ביניהם. זהו אינו עניין מקרי, וכדי להבין מדוע האלמנטים האלו כה נוכחים בשירי הטורקולר, יש צורך להכיר את המקורות התרבותיים וההיסטוריים של הסאז.

סאז, כאמור, הוא כלי עממי. גם במובן התרבותי – הוא לא משתייך ל”תרבות גבוהה” אינטלקטואלית שידועה ל¬מתי מעט ודורשת ידע על מנת לפענח אותה, אלא זמין ונגיש לכל. אך גם במובן המילולי הישיר ביותר של המילה “עממי” – הוא מנוגן על ידי העם, נפוץ כמעט בכל בית וקשור בעבותות לזמן ולמקום. והמקום בו הוא מנוגן במשך מאות שנים, דור אחר דור, הוא אנטוליה. אנטוליה היא למעשה השם הקדום יותר לארץ שמשתרעת מחופיה הצפון-מערביים של איזמיר ואיסטנבול ועד לאזורים הכורדים הקרובים לסוריה בדרום-מזרח, שטח שחופף כמעט באופן מלא לטורקיה של ימינו.

במשך מאות שנים ועד גלי ההגירה המאסיביים שחוותה טורקיה בשנות ה-70 וה-80 – רוב אוכלוסיית אנטוליה היתה כפרית. כלומר – מסורתית, שמרנית, חקלאית, מנותקת מהשפעות גלובליות או אפילו פנים-טורקיות, מחוברת לאדמה ולקרקע. ובתוך התרבות שנוצרה בכפרים הללו – לסאז היה מקום מרכזי. הוא היה הכלי שבאמצעותו שרו שירים, סופרו סיפורים, התקיימו טקסים דתיים, הועברו מסורות מדור לדור, הוללו גיבורים, והועברו ידיעות על המתרחש מחוץ לכפר. האדם שהיה אמון על הנגינה בסאז נקרא במסורת האנטולית אשיק (Âşık)נגזרת של המילה אשק (Aşk) שמשמעותה בטורקית אהבה. האשיק ידוע למעשה כמשורר עממי, שכותב, מלחין ומבצע שירים שלוכדים את הרוח העממית ומתמצתים אמיתות כואבות, יפות ונסתרות על החיים. במרכז אנטוליה נפוץ גם השם אוזאן (Ozan) לאותם משוררים-נגנים נודדים.

האשיקים והאוזנים של אנטוליה נדדו בגפם מכפר לכפר כדי לנגן ולשיר, לעתים רק עבור מזון ולינה. הם כתבו על מה שראו בדרכם – ההרים המושלגים, הנהרות הזורמים, החיות, הציפורים והפרחים שנתקלו בהם. ולתוך התפאורה הזו הם יצקו תוכן מעולם הפנימי, הרגשי: אהבה, געגועים, פרידה, מוות – ולעתים גם כתבו טקסטים מחאתיים, כמו למשל אשיק מאזוני שריף – Aşık Mahzuni Şerif

המפורסם מבין האשיקים הוא אשיק וייסל, (Âşık Veysel) – אדם למוד טרגדיות שאיבד את ילדיו ואת מאור עיניו, נדד ברגל מאות קילומטרים מסיוואס לאנקרה כדי להשמיע את שיריו לאתאטורק (מסע שהונצח בשירו המפורסם uzun ince bir yoldayım – “אני הולך בדרך צרה וארוכה”), ושיריו הם נכס צאן ברזל של המוזיקה והתרבות הטורקית. התרבות האשיקית אמנם נמצאת כיום בנסיגה, בין השאר בשל המודרניזציה ודעיכת התרבות הכפרית, אך גם כיום האשיקים נחשבים לדמויות מופת בתרבות הטורקית, זוכים לכבוד ויקר ושיריהם עדיין פופולאריים וזוכים לביצועים מחודשים.

העובדה שהסאז התפתח בעיקר בכפרים של אנטוליה רחבת הידיים, מסביר מדוע ישנן מסורות סאז שונות מאוד זו מזו. במזרח אנטוליה, בקרב האלווים, (מיעוט דתי גדול יחסית שנחשב ליברלי יותר ביחס לסונים) הסאז שימש בעיקר לטקסים דתיים שבהם הושרו שירים של משוררים בני המאות ה-16 וה-17. במרכז אנטוליה נפוצים קטעי בוזלק ואוזון האווה, שירי “חול” פראיים יותר המבטאים כאב רב, במזרח הוא נטמע היטב בתרבות הכורדית (הן במוזיקה הדתית והן בשירי ה”האלאי” המרקידים), ובהרי המערב הוא שימש את לוחמי הזייבק כדי ליצור מוזיקה כבדה ומלחמתית שתעודד את הלוחמים. לאלו אפשר להוסיף מסורות מודרניות יותר, כמו האויון האוולארי של אנקרה (Oyun Havaları), מוזיקה שנועדת לריקודים ושמחות, ואת הארבסק, ז’אנר פופ שמושפע מהמוזיקה הערבית ונעשה פופלארי בטורקיה מאוד מאז שנות ה-80, ועושה שימוש ניכר בסאז.

במשך מאות שנות שלטון האימפריה, היתה זו המוזיקה העותמנית הקלאסית שתפסה את הבכורה – כשהמוזיקה העממית המשיכה להתפתח במנותק, בכפרים. אך מאז קריסתה וייסוד הרפובליקה הטורקית בשנות ה-20, מוזיקת הטורקולר אומצה על ידי המשטר כמוזיקה שמייצגת את העם, את “הטורקי החדש”. המוזיקה העותמנית נאסרה, והמוזיקה העממית הוצאה מן הכפרים, נלמדה באופן אקדמי, הקטעים נכתבו בתווים, מוספרו וקוטלגו, והחלו להיות מושמעים תדיר ברדיו ובטלוויזיה, ואף קמו תזמורות עממיות במימון המדינה. כל אלו העלו את קרנו של הסאז, וכיום רבים מאזרחי טורקיה מהם רואים בו את הכלי הלאומי, שמייצג נאמנה את התרבות שהתפתחה בארץ הזו, מקור לגאווה אמיתית. לעתים, בעיניי בני המעמדות הגבוהים, הוא נתפס ככלי שמייצג כפריות נחשלת. אך גם בקרב הנכבדים שבאינטלקטואלים – לפחות אלו שנולדו וגדל באנטוליה – משהו זז שם בפנים שמיתרי הסאז מתחילים לרטוט.

מבנה הכלי ומגוון הכלים במשפחת הסאז

עבור מי שאינו בקיא במשפחת הסאזים ברוכת הילדים, ביקור בחנות טיפוסית עשוי להעלות הרבה בלבול – מגוון כלים בכל מיני צורות, צבעים, גדלים וקישוטים – וכולם זכאים להיקרא סאז (או באלמה) המאמר הזה נועד לעשות סדר ולהקנות ידע בסיסי בשלל הכלים של המשפחה, מקטן עד גדול.

היסטורית – הסאז משתייך למשפחת כלים גדולה יותר, שאפשר לכנותה משפחת הטנבורות של מרכז אסיה, שעדויות לקיומה מתוארכות למאות ואף אלפי שנים אחורה. מדובר בכלים שהמאפיין הבסיסי שלהם הוא גוף עגול, לרוב דמוי טיפה, צוואר ארוך, ומספר מועט יחסית של מיתרים (או מספר מועט של קבוצות מיתרים – דהיינו, שתיים/שלוש קבוצות של שני מיתרים צמודים שמנגנים את אותו הצליל), וניתן למצוא סוגים שונים שלהם ממערב סין ומונגוליה, דרך מרכז אסיה, איראן וטורקיה ועד הבלקן ואפילו יוון. באוזבקיסטן וקזחסטן, למשל נפוצים הדומברה והדוטאר, בקירגיסטן נפוץ הקומוז, באיראן הסטאר והטנבור הכורדי, ובבלקן הטנבוריצה. גם הבוזוקי היווני המוכר התפתח מהסאז יחסית מאוחר, כשיוונים שגרו במערב אנטוליה גורשו חזרה ליוון בתחילה המאה ה-20.

כל כלי הוא עולם ומלואו של רפרטואר, טכניקה, אופני הבעה ותפקיד תרבותי, אולם יש מעט חולקים על הקביעה שהסאז הטורקי הוא המפותח, העמוק והמורכב ביותר מבין משפחת הטנבורות. מדוע בדיוק כך הדבר? אדבר על כך בהמשך הכתבה, אך כעת נידרש למבנה הסאז, או לפחות לחלקים הבסיסיים שבו שמשותפים כמעט לכל הכלים ממשפחת הסאז.

כאמור, לסאז גוף חלול דמוי טיפה, המורכב משני חלקים. הגוף הקעור (בטורקית -Tekne) והטופ – החלק העליון שסוגר אותו (בטורקית – Kapak). את הגוף מכינים בשתי טכניקות שונות – חציבה מתוך גזע עץ (בטורקית – Oyma), או הדבקה של רצועות עץ מכופפות זו לזו (בטורקית – Yaprak). החציבה היא שיטה עתיקה יותר, שלא הצריכה מיכון או חשמל, ואילו שיטת הרצועות התפתחה בעשורים האחרונים ונחשבת יותר יעילה, מכיוון שאינה מבזבזת עץ ולוקחת פחות זמן. על כן, כלי חצוב הוא לרוב יקר יותר ובעל ערך אסתטי רב יותר, אבל לא בהכרח טוב יותר. משיחות רבות עם בוני סאזים התחוור לי שהגוף אמנם חשוב, אבל חשוב כמו שחשוב שלבית יהיה גג – כדאי שפשוט יהיה שם. הטופ, לעומת זאת, משחק תפקיד מכריע בקביעת איכות הצליל, כיוון שהוא יוצר את רוב הרזוננס של המיתרים. הטופ תמיד יהיה חתיכת עץ אחת, לרוב מעץ קשה שגדל באקלים קר ויבש.

לסאז צוואר דק ארוך יחסית, בגדלים משתנים, עם מינימום של 19 פרטים. רוב הסאזים כוללים שבעה מיתרים שמסודרים בשלוש קבוצות, שלשה תחתונה, זוג אמצעי וזוג עליון – אם כי יש מגוון סידורי מיתרים, ויש גם סאזים הכוללים פחות. השריגים שעל צוואר הסאז עשויים לרוב פלסטיק, וניתנים להזזה בהתאם לצורך. כמעט לכל הסאזים יש חור תהודה אחד הממוקם בבסיס הגוף, שמוציא תדרי בס נמוכים, ולעתים עוד חור בחלקו הצדי העליון של הגוף (קרוב לראש הנגן), שמוציא תדרים נמוכים-בינוניים – ומשפיע בעיקר על התדרים ששומע הנגן. לעתים נדירות יותר ניתן למצוא חור תהודה גם על גבי הטופ, בדומה לבוזוקי או גיטרה קלאסית.

הסאזים נחלקים למספר סוגים, בהתאם לאורך הגוף (מודדים מתחילת הגוף ועד נקודת החיבור עם הצוואר), ולמספר השריגים.

ג’ורה (Cura) – הגרסה הקטנה ביותר של הסאז. לרוב אורך הגוף לא עולה על 30 ס”מ, והצליל שלה הוא מתכתי, דק וגבוה. לרוב תכיל 23 שריגים, כמו סאז ארוך.
סאז צוואר קצר (Kısa Sap Bağlama) – אורך הגוף של סאז קצר נע בין 35 ל-40 ס”מ, אך לעתים יש גם גרסאות גדולות יותר. הצוואר הקצר, שהומצא בסך הכל במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא כיום כנראה הסאז הפופולארי ביותר בטורקיה, משלל סיבות, אולם בעיקר כי הוא נוח יותר לנגינה (המרחק בין הפרטים קטן יחסית) ומתאים לאקורדים פשוטים ולליווי שירה. עם זאת, עם השנים התפתחו טכניקות נגינה וירטואוזיות ומורכבות על הסאז הקצר, כפי שמדגימים ארדל ארזינג’אן (Erdal Erzincan), ארול פארלק (Erol Parlak) וסינאן איילידיז (Sinan Ayyıldız).
סאז צוואר ארוך(Uzun Sap Bağlama) – גודל הגוף של סאז ארוך נע בין 40 ל-43 ס”מ, ומספר השריגים הוא לפחות 23. הסאז הארוך נחשב לגרסה העתיקה, הוורסטילית והעמוקה ביותר של סאז, מכיוון ניתן לנגן עליו מספר רב של כיוונים, טכניקות וז’אנרים. נגני סאז ארוך מפורסמים הם מחמט ארנלר (Mehmet Erenler), טאליפ אוזקן (Talip Özkan) ואוקן מוראט אוזטורק (Okan Murat Öztürk)
אבדל סאז (Abdal Sazı) – אורך הגוף נע בין 43 ל-45 ס”מ. מזכיר את הסאז הארוך אך בעל סאונד נמוך ושמן יותר. לרוב זוג המיתרים האמצעי יכלול מיתר באס אחד. נועד בעיקר לז’אנר הבוזלק (Bozlak) הכבד והאגרסיבי. זהו לרוב הסאז שבו השתמש אגדת הסאז נשט ארטש (Neşet Ertaş)
דיוואן סאז (Divan Sazı) – הסאז הגדול ביותר, ועל כן הקשה ביותר לנגינה. אורך הגוף הוא 45 ס”מ ומעלה, הסאונד נמוך מאוד, אך לעתים בקבוצת המיתרים התחתונה אין מיתר באס כך שמתקבל שילוב של נמוכים וגבוהים. נועד גם הוא בעיקר לז’אנר הבוזלק ולאוזון האווה (Uzun Hava). נגן דיוואן סאז מפורסם הוא איסמעיל אלטונסאראי (İsmail Altunsaray)

הייחודיות של הסאז

דעתי הלא אובייקטיבית היא שאין עוד כלי כמו סאז. ישנם כלים עתיקים ממנו (לא הרבה, האמת), פופולאריים ממנו, אסתטיים ממנו, אבל ייחודים כמוהו – אין. אפשר לראות את הייחודיות הזו בתגובות הנפעמות של אנשים השומעים אותו לראשונה, אבל במאמר הזה נדבר על המאפיינים הייחודיים לו בנגינה, בטכניקה ובמבנה הכלי.

שילוב הרמוניה ומלודיה

ראשית כל, סאז, בניגוד לכלים רבים מן המזרח והבלקן כמו קמנצ’ה, עוד, טנבור או בוזוקי – משלב היטב הרמוניה ומלודיה. הנגינה בו, גם כשהיא מלודית – היא לרוב “מלוכלכת”, כלומר – שומעים יותר ממיתר בודד אחד, וזה אף רצוי. יש בסאז גם אקורדים (משולשים – כיוון שיש רק שלושה מיתרים), והוא יכול גם ללוות וגם להוביל היטב. בסאז צוואר קצר האקורדים הם ממש חלק בלתי נפרד מהנגינה, כיוון שהפוזיציות מאוד ברורות, ומתיישב עם המקאם הנפוץ ביותר בסאז קצר – מקאם אושאק.

הקשה על הכלי

מאפיין נוסף, חשוב מאוד, הוא הדפיקה על הכלי עם היד הפורטת. סאז, במקורו, הוא כלי שהיווה תזמורת של איש אחד, ועל כן כשאנחנו מנגנים – אנחנו גם נותנים את הקצב, מעין יחידת פרקשן קטנה. הדפיקה נעשית על העץ, עם האצבעות השנייה, השלישית והרביעית, תוך כדי הפריטה כלפי מטה – טכניקה שצריך להתרגל אליה ולוקחת מעט זמן, אבל ברגע שהיא נכנסת אל הסיסטם היא לא יוצאת (לי למשל קשה יותר לנגן היום בלי דפיקה, זה עד כדי כך טבעי), ומוסיפה איזה אלמנט פלאי לנגינה (“מה, מאיפה מגיע הקצב? זה אתה עשית?” היא שאלה מאוד נפוצה מהקהל)

שימוש באגודל

האגודל, אצבע שבכלים אחרים לא ממש באה לביטוי, חשובה מאוד בנגינה על סאז, ומשתמשים בה בכל הכיוונים. היא חשובה גם ליצירת אקורדים, אך גם במהלך נגינה מלודית. השימוש באגודל מייתר את הצורך של יד שמאל לזוז אחורה בצוואר (בטכניקה נכונה תמיד עדיף לעשות כמה שפחות תנועות על הצוואר, כשמתאפשר), כיוון שהמיתר העליון, שעליו פורטת האגודל, מצוי טון אחד נמוך יותר מהתחתון (בחלק מהכיוונים).

יד ימין

יד ימין בסאז (כלומר, היד הפורטת, אם אתם שמאליים אזי מדובר ביד שמאל) – קודם כל, מבחינת המנח, הפוזיציה, לא דומה ליד ימין של אף כלי אחר, ולרוב זהו החלק המאתגר בתחילת הלימוד, וגם לפעמים שנים אחריו, לסגל את הפוזיציה הנכונה של היד הפורטת – פוזיציה שבה מפרק כף היד רפוי לחלוטין והיד כאילו נשמטת כלפי מטה. אך יותר מכך – כמות הפריטות השונות והמובחנות זו מזו גדולה יותר מכל כלי אחר, ולכל אזור, סגנון או קטע יד ימין ייחודית. מומלץ לצפות בסרטונים של המאסטר מחמט ארנלר Mehmet Erenler)) כדי להבין את החשיבות הקריטית של יד ימין בסאז

סידור המיתרים

בסאז יש גם לא מעט כיוונים (ארחיב גם על זה בהמשך), בניגוד לכלים אחרים שנוטים להתקבע על כיוון אחד או שניים, אך מאפיין מאוד מיוחד בו נובע מהסידור של המיתרים. – שימו לב, זה יכול להיות קצת מורכב: מכיוון שבמיתר האמצעי יש לרוב יוניסון (שני מיתרים זהים, באותו הגובה) ואילו במיתר התחתון יש אוניסון ומיתר באס (כלומר שני מיתרים גבוהים ואחד נמוך, שיש ביניהם מרחק של אוקטבה), היחס בין המיתר התחתון לאמצעי הוא גם גבוה וגם נמוך בו זמנית. כלומר ביחס למיתר הנמוך בשלשה – המיתר האמצעי גבוה יותר מבחינת טון, אך ביחס לשניים הגבוהים הוא נמוך יותר. מה שזה יוצר הוא היכולת לעלות מהמיתר התחתון לאמצעי מבלי לקבל תחושה של ירידה בטון (מה שלמשל היה קורה בגיטרה), וכך ליצור מעין “לופ” מהפנט שבו היחסיות הטונאלית נעלמת, ואין תחושה ברורה של עלייה או ירידה בסולם.

כיוונים

אחד הנושאים הרגישים בכל הקשור לסאז, וזה שנושא איתו את רוב הבלבול כלפי הכלי הזה הוא, איך לא – כיוונים. אני מכיר לפחות שבעה כיוונים אפשריים ובוודאי יש עוד כמה שלא יצא לי להיתקל בהם. תשלבו את העובדה שישנם סאזים בכל האורכים והגדלים, וקיבלתם סמטוחה מאוד גדולה. המאמר הזה ינסה לעשות בהם סדר ככל הניתן.

לפני שנתחיל, הערות:

• סדר המיתרים בכל כיוון הוא מלמטה למעלה, כלומר המיתר התחתון ייכתב ראשון. זה מבלבל אבל זו השיטה בטורקיה. כמו כן לכל כיוון אפרט את הקרארים האפשריים (קראר – טוניקה), המקאמים הדומיננטיים ויצירות מייצגות.
• התווים לכל כיוון הם לא אבסלוטים (כמו בסולם, מה שחשוב הוא המרווח בין המיתרים, לא הגובה שלהם) אבל כן מייצגים את הגובה הסטנדרטי של הצליל ביחס לכלי שעליו רצוי לנגן את הכיוון.
• המקאמים שאפרט פה הם הבסיסיים ביותר והם נקראים בשמות הטורקיים שלהם. יש עשרות ומאות מקאמים במוזיקה העות’מנית, הערבית והפרסית אבל רובם הגדול לא רלוונטיים לסאז.
• יש סיכוי שתמצאו את היצירות המייצגות שכתבתי פה גם על כיוונים אחרים. אבל תחפשו אותן על הכיוון שבו כתבתי אותן כדי להבין את העומק והיכולות של כל כיוון.
• נקודה שראוי לשים לב אליה, בעיקר כשצופים בסרטוני סולפז׳ ביוטיוב, היא שבמסורת הטורקית נהוג לשייך מקאם לתו ספציפי על פי שם, גם אם זה לא התו שמנגנים בפועל. לדוגמא – כל מה שינוגן על סאז בחוסייני או באושאק יתחיל בתו לה. גם אם במציאות, על פי הטיונר, נתחיל בתו אחר (פה לדוגמה, או דו) הקראר עדיין ייקרא ״לה״. העניין הזה הוא הסיבה שלכל כיוון שנכתב למטה יש גובה נפוץ בהתאם לכלי, אבל בכתיבה או בסולפז׳ הוא יקרא אחרת. בפועל הדבר הכי חשוב הוא להבין את פוזיציית הנגינה ( כלומר – מהיכן מתחיל המקאם על הצוואר) וכמובן את מבנה המקאם. .
• אחד הדברים היפים ביותר בסז הוא שכמעט כל יצירה ניתן לנגן (בקלות או פחות) בכל כיוון, ועל כל ורסיה של הכלי. התוצאה היא שלכל יצירה יש מגוון עצום של דרכי ביטוי והרמוניות שונות אפשריות וזו תכונה ייחודית יחסית לסאז, על מגוון בני משפחתה.

אז נתחיל…

קארה דוזני או בוזוק דוזני KARA DÜZENİ, BOZUK DÜZENİ 

הכיוון הסטנדרטי לסאז צוואר ארוך, ובעיניי הוורסטילי, החשוב והעמוק ביותר.

תיווי: דו, פה, סי במול

קרארים אפשריים: אחד היתרונות המשמעותיים בכיוון הזה הוא שכל מיתר פתוח יכול למעשה לשמש כקאראר (טוניקה). כשאין בם-בם (מיתר בס עבה בצמד המיתרים האמצעי), נהוג להתייחס למיתר העליון, הסי במול, כטוניקה. עם בם-בם הקראר המועדף הופך להיות המיתר האמצעי (נפוץ במיוחד אצל נשט ארטאש למשל ובז’אנר הבוזלאק). בכל אחת מהאופציות אפשר גם להשתמש במיתר התחתון, הדו, כקראר. זו שיטה פחות נפוצה אבל קיימת. כך שלמעשה, על הכיוון הזה אפשר לנגן מקאם אחד בשלושה מיקומים שונים, כשלכל דרגה הרמוניות שונות הנובעות מן המיקום הספציפי שלה על הצוואר.

מקאמים דומיננטים: כאן צריך לחלק את זה לפי הקרארים. על הסי במול (מיתר עליון): ניהאוונט, ניקריז, ראסט, אג’אם. גם קורד אפשרי אבל דורש התאמות. על הפה (מיתר אמצעי): קורד, חיג’אז, חיג’אזקאר, אושאק, סבא. ניהאוונט אפשרי אבל בעיניי פחות מוצלח. על הדו (מיתר תחתון): אושאק/חוסייני בעיקר. קורד וחיג’אז אפשריים גם.

יצירות מייצגות: Kaytagi, izmirin kavaklari, haydar haydar (סי במול קראר). yolcu, yalan dunya (פה קראר), Gönül Gel Seninle Muhabbet Edelim בגרסה של Ali Ekber Çiçek (דו קראר)

באלאמה דוזני BAĞLAMA DÜZENİ

הכיוון היחיד שנפוץ לבאלמה צוואר קצר והפופולארי ביותר יחד עם קארה דוזני.

תיווי: מי, לה, סי

קרארים אפשריים: בבאלמה דוזני המיתר העליון, קרי הסי, הוא הקראר הדומיננטי וכמעט הבלעדי. יש אופציות לנגן על המי כקראר אם סוגרים את הפרט השביעי עם האגודל, ואז ניתן לנגן ראסט או חיג’אז, אבל זה די מורכב וגם מוגבל.

מקאמים דומיננטים: באלמה דוזן הוא קודם כל ולפני הכל חוסייני ואושאק. רוב מוחלט היצירות שתשמעו בבאלמה דוזן יהיו על המקאמים אלו. גם נשמעים טוב: חיג’אז, חיג’אזקאר, קורד, סבא. ניהאוונט גם אפשרי אבל פחות מומלץ.

יצירות מייצגות: Mevlam Birçok Dert Vermiş, Dostum Dostum, Şeker Oğlan, Topal oyun havasi

אבדל דוזני ABDAL DÜZENİ

כיוון מדהים ועוצמתי אבל גם מוגבל ומאתגר יחסית, מכיוון שאפשר לנגן בו מלודיה רק על המיתר התחתון. מצוין לאוזון האווה ולקטעים “כבדים”, ונשמע במיטבו על דיוון סאז או על באלמות גדולות, קרי שאורך הגוף שלהן גדול מ-42 ס”מ. חייב מיתר בם-בם באמצע

תיווי: דו, דו, סי במול (על דיוואן – סול, סול, פה)

קרארים אפשריים: דו (או סול בדיוואן) בלבד

מקאמים דומיננטים: קורד, אושאק, חיג’אז

יצירות מייצגות: Gayri Dayanam ben bu hasrete (מומלץ בגרסה של Mehmet Erenler או שלmuhlis berberoğlu)

מוסטזאט דוזני MÜSTEZAT DÜZENİ

כיוון שמצלצל טוב מאוד בעיקר במקאמים שמחים, אבל קצת מוגבל מבחינת אצבוע. מאוד מומלץ לנגן עם בם-בם במיתר האמצעי.

תיווי: דו, מי במול, סי במו

קרארים אפשריים: מי במול בלבד

מקאמים דומיננטיים: אג’ם (מז’ור), ניקריז, ראסט

יצירות מייצגות: Bozdoğan Zeybeği

פידאיידה דוזני FIDAYDA DÜZENİ

כיוון שנשמע מצוין על פריטות בטכניקה פידאיידה, הכרחי להשתמש במיתר בם-בם.

תיווי: דו, פה, פה

קרארים אפשריים: פה בלבד

מקאמים דומיננטים: קורד, אושאק, חיג’אז

יצירות מייצגות: Fidayda, תחפשו כמובן ב- FIDAYDA DÜZENİ

סגה דוזני SEGAH DÜZENİ

כיוון נדיר יחסית אבל נשמע נפלא על סגה, כמובן.

תיווי: דו, רה, סי במול

קראריים אפשריים: הסגה יתחיל ברה, אבל גם הסי במול יכול להיות דומיננטי

מקאמים דומיננטים: סגה, חוזאם.

יצירות מייצגות: לא מכיר למען האמת. אפשר לנגן עליו קטעים של מיסקט דוזן (באצבוע אחר כמובן) או כל קטע על סגה/חוזאם וכנראה שהם ישמעו פצצה, אבל לא מכיר יצירה שמזוהה ספיצפית עם הכיוון הזה.